חברים כותבים גן חיים

גן חיים יובל ה-80 / מלי ברוש

תעודת זהות
שנת לידה – 1935
מיקום – צפונית לכפר סבא
שטח – 1500 דונם
אוכלוסייה – 59 נחלות 75 בתי תושבים
ענפי משק – פרדס, לול, פרחים, ירקות  ותות שדה


זיכרונותיו של מושב בן שמונים  כמוהם כמו זיכרונות  אדם שהגיע לגבורות, חבלי ילדות, בחרות, משברים ובגרות. בשנה זו אנחנו מביטים אחורה, לא בזעם אלא בגאווה על עשייה משמעותית ועל חברה חזקה. במבט לאחור, כדאי להתמקד בשנה אחת - שנת 1985 שנת יובל ה-50 שהייתה נקודת שיא של עשייה חברתית וכלכלית שבצידה משבר. מסכת מקסימה תיארה את חיי המושב בעבר ובהווה בהשתתפות החברות והחברים, זקנים וצעירים. ההכנות והחזרות חיזקו את הקשרים הבין דוריים כמו במשפחה. במסכת רמזו על קו פרשת מים שהולך ונפער בחיי המושב הקטן שבפאתי כפר-סבא.

כתב פוצ'ו: 
"בימים של אבדן כל משעול וכל דרך בשעות של ספק מבוכה ובלבול...."
הייתה זו נקודת השבר של מושב חקלאי חרוץ ופורה שבעקבות האינפלציה של שנות השמונים נחשף לחובות כספיים שהביאה  עליו הערבות ההדדית. אותה ערבות הדדית שהייתה סימלה של ההתיישבות העובדת שעיקרה היה עזרה לחלש  ובלעדיה ישובים לא יכלו להחזיק מעמד. מה שהתאים בשנים הראשונות, חדל בהמשך הזמן כשרמת החיים בכל הארץ עלתה ולא פסחה על המגזר הכפרי. כמעט בכל המושבים החברים השתמשו בקופה הציבורית, לעיתים מעל האפשר, וכך נוצרו חובות בבנקים שהאמירו והלכו בגלל האינפלציה.החלטת המדינה הייתה פריסת החוב לעשרות שנים כשכל חבר נאלץ לשלם לא רק את חובו האישי אלא גם חלקו בחוב המושב. זו הייתה תקופה קשה, מעין חשבון נפש שנכפה על הרבה מאוד מושבים, על התנהלות כלכלית שאיבדה תוקף וערערה על כל הערכים עליהם נבנתה ההתיישבות העובדת.
ולא עוד. הערבות ההדדית בוטלה, כל משפחה לגורלה.
הבה נחזור לימים היפים, ימים הרואיים, (בעיניים של ההווה) ימים של אידיאלים ואמונה ברעיון הציוני ועבודה קשה מבוקר עד ליל.
אלו היו זמנים של התחלות חדשות בכל הארץ, יוזמות בלתי אפשריות של אנשים מזן הולך ונכחד שהיום נדיר למצוא. אולי רק בני ה 80 + עדיין חיים כאילו הזמן עמד מלכת. אומרים שכל ההתחלות קשות - מלכתחילה לא ברורה בכלל מתי הייתה ההתחלה, האם בשנת 1928 בהם החלו פועלים יהודים לעבוד בחווה שהקימו אשר פירס ומקס שולמן  "פרדס גן-חיים" שמה, מלווה בתקווה להעניק להם בהמשך אדמה להתיישב בה ולבנות בה את בתיהם?

"המחשבה של המוסדות הייתה להקים משק עזר קטן בישוב שממנו יוכלו להתפרנס כתוספת לעבודתם כשכירים ב"פרדס גן-חיים" כדי שלא יהיו תלויים במעבידיהם"  (משמרית לירמן).
וברוח אותה תקופה סוציאליסטית נרשמו המשקים הקטנים על שם הקרן הקיימת שלימים הצטערו על כך הבנים שלא יכלו ליהנות מרכוש פרטי.

או שאולי הייתה זאת שנת 1933 שבה קמה קבוצה של 12 פועלים שהתארגנו ליסוד המושב אחרי  פיטוריהם מן החווה, בגלל כישלון כלכלי. בכספי הפיצויים הם רכשו 250 דונם שעליהם יועד היישוב. או שמא 1935 בה הונחה אבן הפינה בטקס חגיגי?
החיים בתקופת הקבוצה שעבדה ב"פרדס גן חיים" לא היו סוגה בשושנים, ולולא הרוח שפיעמה בלבבותיהם קשה להאמין שהיו עוברים אותה. הם היו 12 פועלים שחיו בצריפים  "שהיו בית קירור בחורף וכבשן בקיץ", כמו שכתבה משמרית בזיכרונותיה: "עכברים הסתובבו  על מיטות התינוקות, השירותים היו בחוץ ולצאת בלילה היה פחד מפני גנבים".

הנשים שהיו בקבוצה כיבסו על פיילה שהועמדה על לבנים ועצים ואף בישלו לרווקים תמורת תשלום.
מכולת למצרכים חיוניים לא הייתה בנמצא, אך רוכלים הגיעו על סוסים ועגלות לספק את החיוני ביותר מלבד לחם שאותו אפו לבד. גם רופא בא פעם בשבוע רכוב על סוס.

אותה חברה כתבה בזיכרונותיה: עוד מימי התארגנות הקבוצה ב"פרדס גן חיים" "הייתה עזרה הדדית רבה בין דיירי השכונה. כשאמא הניקה את השלישיה הייתה נעזרת בשכנתה שהניקה את אחת מהשלישייה עדינה, עם בנה שמוליק" (משמרית לירמן). לידת השלישיה לבית לירמן הייתה אירוע יוצא דופן גם בכל הארץ, בעלה של היולדת שיצאה מן הישוב לקראת הלידה לבית משפחה תומכת, לא ידע על לידת התינוקות כי לא היה טלפון, למרות שבעיתון פורסמה הידיעה בהבלטה, אולם הוא לא ידע שאלה ילדיו.

עזרה הדדית טבעית השורה בין קבוצת אנשים בעלי רעיון משותף, הרבה לפני שהונהגה ה"ערבות ההדדית הממוסדת" בתקנון המושב. אין צורך להכביר ולתאר את חיי הדלות החומרית ששררה ושלא הפריעה לחברים והחברות ברוחם העזה לבנות ולפתח.

בחודש מאי 1936 אחרי התכתבויות של דרישות ותחינות עם הקרן הקיימת עלו סוף סוף 22  משפחות מ"פרדס גן חיים" על הקרקע הייעודית להקמת המושב. אל בתים שלצורך בנייתם לקחו המתיישבים הלוואות מחברות מיישבות שחייבו בניית בתים גדולים, 2 חדרים מטבח ושירותים.
לכל משפחה היה גן ירק קטן, תרנגולות ופרה. 

האבות עבדו מחוץ למושב, גם ב"פרדס גן חיים" כור מחצבתו של המושב,  והנשים, מלבד דאגתן לבני ביתן, גם החזיקו את המשק על גבן בימים של בישול על פרימוס/פתיליה, דוד מים על עצים לכביסה בחצר – בעידן של טרום החשמל.  היו חברות שיצאו לעבוד בבית אריזה בקלמנייה, וחברים שהמשיכו לעבוד ב"פרדס גן חיים" מספרת יגאלה גלר.

בביתה של משפחה אחת ניהלו חנות מכולת פרטית עם מקרר קרח שהספיקה עבור מספר התושבים המועט. בהמשך החליט המושב להקים צרכנייה שלצורך תפעולה נשכרו עובדים מה-"עולים החדשים" במקום, שזה  מקרוב באו ששכרם שולם מהפדיון. חברים שלא קנו בצרכנייה  הוטלו עליהם סנקציות... 
הצרכנייה הראשונה שכנה בבאר המים הישנה ורק ב-1951 נבנתה צרכנייה בצמוד למחסן והורחבה כשסגרו את הביצייה והמחלבה.

"לקראת החגים היה מגיע רוכל עם שק ומציע למכירה בגדים (נזכרת שרה יצהר לבית בלילה)."
כמובן שהבגדים עברו ממשפחה למשפחה ממש כמו בקיבוץ.
השנים הראשונות היו שנים של התארגנות בסיסית שבלעדיה אי אפשר היה לקיים חיים – באר מים ובריכת מים, מחסן תערובת לעופות וביציה. זה האחרון שימש גם כבית תרבות. אחת החברות (רחל שוכמן) חנכה ספריה לחברים שכידוע הייתה צורך לנשמה מאז ומתמיד בעם היהודי, לפחות כמו מזון לגוף. החשמל התחיל לזרום לבתי התושבים בשנות הארבעים, לא בבת אחת, החיבור עלה כסף ולא כל משפחה יכלה להרשות לעצמה, רק ב-1950 כל הבתים חוברו לרשת החשמל.
באותה שנה החלו בבניית בית העם שבו אירחו אומנים ידעי שם כמו קלצ'קין, מרגלית ורודנסקי. הבית שימש גם כבית כנסת בחגים עם גומחה לארון קודש  אך את הצעקות שעלו ממנו באספות החברים בהכרעות על מתן מכסות ייצור אין איש שלא זוכר.

ומי ידאג לתינוקות כשההורים בעבודה? בבית משפחה אחת טיפלו בקטנטנים שהיו בסה"כ חמישה, אחר כך במשפחה אחרת ואחר כך, נשלחו לגן ילדים במושב השכן צופית. ראשוני הילדים  בכתה א' למדו בבית ספר בצופית שנפתח באותה שנה שגן-חיים נוסד. הילדים הגדולים יותר נאלצו להיטלטל באוטובוס שיצא מטירה ורמת הכובש לבית ספר בכפר סבא.

בימים עובדים ובלילות שומרים. כל לילה היו גניבות של פרות ושל רכוש, הגנבים הגיעו מהישובים הערבים השכנים – מ"יסקי" (כפר ערבי שלא קיים יותר), טירה ןקלקיליה. לא זכור על פגיעות בנפש, ובכל זאת כשילדים קטנים צועדים לבית הספר בצופית לבד לבבות ההורים רטטו.

מזיכרונותיו של דודיק אגמון: מכת גניבות במושב הייתה עניין שגרתי, רפתות נפרצו, מחסומים נבנו אך ללא הועיל, הגנבים בשלהם. "שנים רבות לאחר המעשה שמעתי מפי יודעי דבר שהשיטה שנהגו בה הגנבים כדי להמריץ את הבקר לרוץ היה כיפוף ולחץ כבד על הזנב דבר שהכאיב לפרה וגרם לה לרוץ".
ימי הקמת המדינה שטפו את גן-חיים במעורבות בהגנה, בקליטת מעפילים בבתים למרות האיסור של הבריטים. במרתף אחד הבתים הייתה נקודת תחנת שידור וקליטה של ההגנה שנשמרה בסוד ואיש לא ידע על קיומה.

כפי סיפרה שרה יצהר: "הייתי בת 5 כששמעתי במרתף של בראון מכשיר מורס ששידר לאוניות המעפילים. בחור ובחורה עבדו שם, לא הרשו להיכנס למרתף, אטמו את החלון בשק, הייתי שומעת נקישות ואמרו שאלה אפרוחים, בחוץ היה עמוד עם אנטנה ולא ידענו לקשר בין הדברים"
על תחושת השייכות החזקה של חברי המושב אפשר לקרוא בסיום מכתב שכתב אב לבנו:
 "9.12.47 , מושב גן חיים, במדינה היהודית החופשית בארץ ישראל".

אומרים שיש סליק במושב אך עד היום לא נמצא, אם כי מספרים שבזמן ההכנות לאחת החתונות במושב נתגלה מצבור כלי נשק שהוחבא בתקופת המנדט.
הוקמה אבן הנצחה במושב לפעילות תע"ש לפני קום המדינה ב"פרדס גן-חיים" שם יצרו נפצים, פצצות ורימוני יד.
בתום העשור הראשון להיווסדו של המושב החלו הניסיונות לרכישת אדמות נוספות לישוב, היו נחלות שחיכו למימושן. פנו להרצפלד ואכן התקבל אישור להרחבה בעוד 12 בתי אב.

קטעים משיר להרצפלד שכתב פוצ'ו:
"אם רוצים כבר לעלות להתיישב על קרקע
כי אי אפשר יותר עוד לחכות
אז בואו יצחק! אהרון! אשר! דב ושייקה
נלך כולם מהר להרצפלד לצעוק ו/או לבכות ...
הפרנסה קשה, הדאגה עוטפת
חסר פה אדמה ומגיעה תוספת ..."

בנוסף, בשנת 1949 קיבלה הסוכנות היהודית החלטה להרחבה נוספת לצורך קליטת עולים חדשים. מתוך המועמדים שחלקם עזבו מרצון התקבלו 20 משפחות רובם ככולם יוצאי רומניה.
מנדל טאוב ז"ל נזכר: "כשבאתי לסורקיס (מי שלימים היה ראש העיר כפר-סבא) לבקש העברה לגן חיים הוא שאל אותי, למה אתה רוצה לעבור? יש שם הרבה 'מנים', שאלתי מה זה 'מנים'? אז הוא אמר "קלינמן, הפטמן, לירמן, שולמן, כצמן, שוכמן.

שנות החמישים, שנים ראשונות למדינה צעירה שצריכה לספק מזון לתושביה. 
בשנת 1952 ניטעו הפרדסים הראשונים ובסוף שנות השישים נבנו חממות פרחים.
המושבים היו האסם של המדינה ובתור שכאלה היו גם הברחות מזון מעל המותר.
במושב הייתה חלוקה של מכסות מותרות לכל משפחה בכל ענפי החקלאות, מצב שגרם לאי נחת ומתחים בין התושבים, אבל לא הייתה ברירה.
שותפות החברים בחיי המדינה התבטאה לא פחות גם בפעילויות הנוער:
מחנות קיץ, מחנות עבודה, קורסי מדריכים ... 

אלא מאי? 
הורי הנערות והנערים לא הסכימו שילדיהם יצאו לעבוד בישובים אחרים, 
הם אמרו שלא חסרה עבודה במשק ולמה שיצאו לעבוד בחוץ? 
בהמשך שנים המושב התאים עצמו לתנאי הארץ – יותר אנשים יצאו לעבוד בחוץ, המשק כבר לא יכול היה לפרנס את המשפחה, משבר בחקלאות הביא לחוסר כדאיות בגידול פרדס בשטח המשפחתי, ענפים תעשייתיים במדינה תפסו את מקומה של החקלאות.
עם הזמן כבר לא היה צורך בחלוקת מכסות לגידולי שדה כי פחות ופחות חקלאים גידלו ועל כן לא היה צורך בהגבלה.

תופעה חדשה באה למושב – ריכוז של אדמות בידי חקלאים בודדים, שחכרו את אדמותיהם של שכניהם במושב. פחות ופחות חקלאים מתפרנסים אך ורק מאדמתם בלבד, מרבית הלולים נסגרו וצעירים יצאו לחפש את אושרם בעיר.

מתוך שיר של פוצ'ו:
"פעם הפרדס נתן גם לחם גם שמנת
והאישה מטה כתף, שמחה לא מתאוננת
אבל בצוק עתים קשה החקלאות לא עסק
אז אין ברירה עובדים בחוץ יום יום חוזרים למשק"

אלא שבסוף שנות השמונים ותחילת התשעים חל מהפך בחיי המושב. אם מישהו חשש שהמושב בדרכי גסיסה הוא טעה, יש כוחות חדשים הדואגים להמשך קיומו, אם כי ברוח אחרת, רוח חברתית שבאה לשמר את חיי הקהילה. בעקבות החובות לבנקים שעליהם סופר גם במסכת של יובל ה 50 הוחלט לאפשר למושבים הקמת שיכוני בנים לבני המושב, בעצם ההרחבה נוספת למושב מאז שנות ה-50. נוספו עוד 60 בתי אב.

סה"כ חברי אגודה 58 + 60 משפחות בשיכוני הבנים. הזרמת דם חדש למושב, דם צעיר מאוד, בתינו הומים מתינוקות, גן חיים קיבל משמעות חדשה לשמו וקמו לו כמה וכמה גנים – גני ילדים. הוועדים של השנים הללו יזמו והצליחו לבנות בית תרבות חדש מודרני שמכבד את כל באיו, בית נוער חדש, מדרכות, ביוב מרכזי, וצרכנייה חדשה שהיום נקראת "סופר". בית הספר בצופית שעמד בפני סגירה בגלל מיעוט תלמידים נעור לחיים כשגם בצופית ובשדה וורבורג השכנות נבנו שיכוני בנים. כמו שנאמר: "כל משבר טומן בחובו התחלות חדשות".
התושבים החדשים רצו ועדין רוצים לשמר את אווירת הכפר, רוח ההתנדבות לא פסה היא רק התאימה את עצמה לעידן המודרני באמצעות תקשורת טכנולוגית. ועדת תרבות דואגת לליכודיות החברה. מגיעים אומנים ומרצים, אירועים לנוער ולילדים, חוגגים את החגים ברוב עם ולהבדיל ימי זיכרון לניצולי השואה, לנופלים במערכות ישראל וערבי זמר. המושב ער ותוסס.

השנה שנת השמונים, לכל אורכה חברי המושב מלאים תפקידים כרימון, יש מי שהקים ארכיון מוזיאוני שבו מיוצגים הכלים בהם השתמשו המייסדים, תערוכת ציורים וצילומים מחיי המושב. לאורך הרחוב המוביל לבית התרבות הוצבו תמונות המספרות את סיפור המושב מיום היווסדו ועד היום.  בשדרת שבעת המינים העמידו כלים חקלאיים ששימשו לעיבוד השדות. בארכיון ניבנו שתי פינות מוזיאוניות המוקדשות לענפי הפרחים והירקות, המכוורת וגידולי הפלחה. בט"ו בשבט ארגנו פיקניק שציין את יום העלייה לקרקע על גבעת המייסדים בהשתתפות המונית. במהלך השנה נחנכה ה'באר הראשונה' ובתוכה שוחזרו  בית מגורים של פעם עם משחקים של אותה תקופה. גולת הכותרת של שנת השמונים הייתה טקס העלאת הביכורים ב'טעם של פעם' שהותאמה לימינו, טרקטורים עמוסים תוצרת חקלאית שעדיין קיימת והמון ילדים שהם העתיד שלנו. במסגרת החג נחנך מוזיאון הפרדס ומוזיאון משק החי.אורחים רבים באו וללא ספק חשו את הדופק החברתי הפועם במושב.

והלוואי והדופק ימשיך ויפעם ושנוכל להמשיך לשמור על הריאות הירוקות של השרון שגן-חיים הוא חלק ממנו. שנוכל לאפשר לתושבים המבוגרים לחיות ברוגע ולהתפרנס גם אם אינם יכולים לעסוק בחקלאות ולו רק כזכר לאותם ימים שבזכותם אנו גרים במושב. שהמדינה לא תשכח את תרומתם לישוב והגנת המולדת. שיתנו לנו לתכנן את עתידנו ללא מורא של הפקעת אדמות, כי כבר עתה מלחכת העיר כפר סבא בשולי השדות.
מי שבחר לגור בכפר כדרך חיים אי אפשר לכפות עליו שינוי אורבני.

חברת המושב דפי אשכנזי כתבה את הטקסט למסכת חג השבועות האחרון שבו נאמר:
"מי יודע, באמת, לאיזה כיוון תיקח אותנו היסטוריה? אנו תקווה שבין אם המושב שלנו יישאר בעל אופי חקלאי ובין אם לאו נמשיך לקיים פה חיי חברה ושותפות באווירה כפרית. חיים של שקט, שלווה, פריון ותוצרת בכל מה שנבחר לעשות!"
ונברך בתקווה לשלום, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין שכנינו באשר הם! אמן!!

מושב גן חיים 1935/6 - 2016
מלי ברוש