השריפה הגדולה / דודי אגמון

אם ישאל מישהו מהקוראים מתי בדיוק זה קרה? אתקשה מאוד לענות. גם הממדים של הסיפור, במבט מהיום – מפסגת העידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, המרחקים שנתקצרו הודות לכלי הרכב הזמינים לכל, התקשורת שנתעבתה - אל אותה תקופה, נראה משהו בלתי חשוב, קטן וזניח עד מעורר חמלה. ובכל זאת מדובר באחת החוויות המכוננות בראשית דרכו של מושב גן חיים. 

כמה סימנים, ואזכורים בודדים אחרים יעידו על המועד המשוער של ההתרחשות, בניסיון למקמו על פני הרצף ההיסטורי של המושב. זה קרה לפני בואם של מי שהיו ידועים במושב במשך שנים – העולים החדשים. זאת אומרת לפני שהוקמה – ה"הרחבה". כל מושב גן חיים היה שתי שורות של בתים משני צידי רחוב, נכון יותר לומר שביל עפר, להבדיל מרחוב שהוא בדרך ככל - סלול. זו הייתה דרך.
הבית הקיצוני מצד אחד היה הבית של משפ' לירמן ( היום ראובני) והבית האחרון היה של משפ' דבורסקי – (היום הבית הישן במשק של אריאל). סה"כ 22 בתים, ביניהם צריף אחד של משפ' גמזל. מלבד שניים אלה, עמדו כבר אז על תילם הבתים של משפחות: אפשטיין, גלר, שוכמן, רוזנשטיין, בן זאב, אפטר, קנטור ישעיהו, קנטור אברהם, סובול, שפירא, בלילה, הפטמן, רבינוביץ, קלינמן, קצ'רינסקי, כצמן, מורשטיין, קובלסקי, שולמן. (בסוף הסיפור זיהוי של המשפחות והבתים כיום)

כאמור שתי שורות בתים, שנתמשכו בכיוון כללי מצפון מזרח לדרום מערב. האחת - המערבית והשנייה, המזרחית. כל השטח שבין שורת הבתים המערבית, לפרדסי גן מנשה מחד, ופרדסי משק גן חיים מאידך,  היו אדמות בור, שבחלקן הצפון מערבי היו תפוסות ע"י 2- 3 מאהלי בדואים בני השבט "אבו קישק" שכוננו מושבם על הגבעה שכיום ממוקמים בה המשקים של זילברינג ופלג. הרועים ועדרי הצאן שלהם היו מגיעים מידי פעם כמעט עד לשורות הבתים.

באותם הימים היו המשקים כבר בתנופת התפתחות. הופיעו הלולים הראשונים. אצל כצמן הפטמן ובלילה כבר היה נטוע כרם ענבים בחלקו המערבי של המגרש, גם במשק של קצ'רינסקי היו כבר כמה מבנים, וכן אצל שולמן.

כל מה שבני המושב מכירים היום, כהמשכו של רח' הזית עד פאתיו הצפוניים של  שכון עליה, כל רחוב הערבה וכל הבתים ברח' החרוב - לא היו קיימים. בעיניים של ילד קטן, השטח החשוף הזה, נראה אז גדול ועצום. המרחב, מלוא העין כולה - ריק מבני אדם. רק גבעות חשופות כמה אוהלי בדויים, וכל היתר – כלום. כקצה העולם. 

באותה שנה החל המושב, ביוזמתו, לעבד את השטח שבין שורת הבתים המערבית, לגן מנשה. זו הייתה שנה ברוכת גשמים והתבואה שנזרעה עלתה יפה, ואמורה הייתה להניב חציר שישמש מזון למשק הבקר והצאן שהחל אף הוא אז להופיע כענף במשקים. 

סיפורנו מתמקד בשדה קמה זה.
ביום קיץ חם אחד, בשעות אחה"צ החל השדה לבעור מסיבות בלתי ברורות שנשארו עלומות עד עצם היום הזה. רוח מערבית שנשבה, הסיטה את האש מכיוון גן מנשה אל עבר בתי המושב והעשן הסמיך עוד הגדיל את המבוכה והדאגה.

המרחק בין השדה לחצרות הבתים היה קטן, והחשש היה גדול.
כילד צעיר, קשה לי להשתחרר מזיכרון תחושת חוסר האונים שאחזה בהורינו שראו איך האש הולכת ומתקרבת אל בניני המשק, (שלא מיותר להזכיר שהיו בנויים מעץ) וידם קצרה מלהושיע. היה ברור לכל שיש לעשות מעשה שאם לא כן נשקפת סכנה לקיומנו במושב. כיצד ובאיזו דרך  פשטה השמועה על השריפה מקצה אחד של המושב לקצהו השני, נשאר תמוה בעיני עד היום. אלא ממש כמאמר הכתוב "כאש בשדה קוצים" פשטה השמועה והגיעו כל החברים והתאספו ליד הבתים המועדים לפגיעה.

ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. אין  באותם הימים "מכבי אש" כמו היום עם זרנוקי מים שיכולים לעצור את האש. אין גם צינורות מים וברזי שריפה, והאנשים כולם, עומדים, ועיניהם כלות וממתינים, למי? למה?  איש אינו יודע. חלק מהחברים הגיעו כבר מצוידים בשקים ריקים, הרטיבו אותם במים והתכוננו לעצור  בעזרתם את האש ההולכת וקרבה. אחרים עמדו וספקו כפים מחשש שהנה עומד להתרחש הגרוע מכל,  והמבנים והגידולים יעלו באש. תחושת חוסר האונים עמדה באוויר והעיקה כמשא העשן  הכבד מנשוא.
לפתע, משום מקום הופיע הגואל.
יענקל'ה גלר, שלאביו ישראל (שרוליק) גלר היו זוג פרידות ומחרשה בעלת שני סכינים (בי סוק), איתם הגיע והתנדב להסתכן ולפתוח שלושה תלמים עמוקים שיעצרו את האש. אמר ועשה. יעקב גלר, אז נער בשנות העשרה לחייו, הסיע את הפרדות אל תוך העשן והאש המאיימים, והצליח להפוך את האדמה וליצור חריצי חיץ בין האש לחצרות הבתים. הרבה זמן עוד סופר ודובר במעשה ההירואי של הנער האמיץ  שמנע אסון כבד למשקים בגן חיים.

 

חברים כותבים גן חיים