חברים כותבים גן חיים

מחסן הכלים ונחש הצפע / דודי אגמון
המחסן, בחצר בית ההורים, היה מרכז החיים במשק. היו מרוכזים בו כל כלי העבודה. טוריה, מגרפה, מקלטר ידני, קלשון, מרסס ידני, צינורות וחלקי אינסטלציה, חבילות חוטי ברזל ששמשו להדליית עגבניות ועוד. [הדלייה היא יצירת שלבים לגידולו של שיח העגבנייה כלפי מעלה שלא ישתרך על הרצפה ויקל לקטוף את הפרי הגדל עליו]. שם גם רוכזו חומרי האריזה של הירקות - ארגזי עץ / בוקסות, חבלי קשירה וחומרי ההדברה נגד  המזיקים השונים בהם נהגנו להילחם כשהופיעו בשדות. כי ידועה לכול השפעתם המזיקה על טיבו ואיכותו של פרי האדמה, שעלול היה לאבד ממחירו אם היה מגיע פגום או אפילו נגוע אל השוק. (ארגוני הטבע והסביבה עדיין לא נולדו). במחסן היו זרוקות גם חבילות גדולות של ניילון מגולגל ששימש לחיפוי הצמחים הרכים מפני פגיעה בהם ע"י איתני הטבע, ונהגנו למחזר את השימוש בהם משנה לשנה. כל זאת כמובן בכדי לחסוך בהוצאות. 

במחסן עמדה גם לתפארה "מכונה לקיצוץ תלתן" - אביזר יסודי וחשוב ביותר באותם הזמנים. התלתן שימש מרכיב חשוב במנת המזון של התרנגולות. תוספת תלתן יעודה היה להפוך את החלמון לצהוב, מה שהעיד על טיבה של הביצה. ביצה עם חלמון צהוב הייתה מצרך מבוקש. משק ההורים היה מהמתקדמים, ובין הראשונים שהכניס לשימוש מנוע חשמלי שיפעיל את המקצצת, לחסוך בכוח אדם.  כל ה"פלא הגדול" היה מנוע חשמלי קטן שהוצב על בסיס מברזל זווית, שחובר אל המקצצת, ורצועה שסבבה סביב ציר המנוע מחד העבירה את התנועה אל גלגל המקצצת מאידך והירק / תלתן נבלע בתוכה ויצא קצוץ להפליא.  השלב הבא באותם הימים היה לעבור ולחלק את הקציץ הזה באבוסי התרנגולות שכנראה אהבו אותו מאוד אם לשפוט לפי התנפלותן עליו ובליעתו כמעדן מלכים. דליקטס.

סיפרתי את כל ההקדמה הזו בכדי שתשמש פתיח לסיפור הבא:
יום אחד, יצאתי כדרכי מדי יום לקצץ תלתן לעופות. נכנסתי אל המחסן, כשבשק שבידי החזקתי את הירק, וללא שהיות מיותרות חיברתי את המכונה לשקע החשמל. בעוד אני מתחיל להכניס אל "לוע" המקצצת את ראשוני גבעולי התלתן צדה עיני על חבילת הניילון המגולגלת בפינת המחסן, שרוע לו ומקופל כטבעת גדולה, נחש צפע ענק. רק ראשו מזדקר מתוך טבעת הגוף המקופל, והוא נראה מאיים ומפחיד.
באופן טבעי, עם לא מעט חששות, כשאני מהלך בשקט על מנת לא להפחיד את הנחש, ניגשתי לפינה שנייה של המחסן בה היו מונחים כלי העבודה, נטלתי לידי קלשון, ותכננתי לתקוע אותו בגוף הנחש ולקרקעו באופן שלא יוכל להימלט.

אלא שבמחשבה שנייה, הבנתי שחבילת הניילון שעליה רבץ לו הצפע הייתה רכה, ולא יכולה הייתה לשמש מאחז בטוח לתקיעת הקלשון בגוף הנחש. לא היה לי ספק שהנחש יצליח לחמוק, ואז פגיעתו עלולה להיות רעה ומסוכנת יותר. יברח לפינה חשוכה שלא נוכל למצאו.

בביתנו החזקנו אקדח ברישיון. בריצה מהירה נכנסתי הביתה, חושש שכשאשוב עלול לא למצוא את הצפע, טענתי את האקדח, תוף כדי ריצה מהירה,  וחזרתי אל המחסן. הצפע עדיין היה שרוע על הניילון, וכאמור רק ראשו מבצבץ מתוך הטבעת. ידעתי בוודאות, שרק ירייה אחת היא האופציה הקיימת. בשנייה, אם אזדקק לה, הוא כבר יעלם. עמדתי במרחק של כשלושה מטרים ממנו, השענתי את ידי אל משקוף דלת המחסן, כיוונתי היטב אל ראשו (כי כל מקום אחר בגופו לא מבטיח שלא ינוס ויברח) , ויריתי באחת. הנחש זינק לאוויר נמתח בכל גופו, וצנח למטה בלא תנועה. לאחר דקות ארוכות, משהעזתי להתקרב אליו, הרמתי אותו בעזרת הקלשון ומצאתי חמישה חורים שנוקבו בגופו. מצב שכיבתו, טבעת בתוך טבעת, וראשו המזדקר מתוך הטבעות גרמו לכך שפגיעה בראשו ניקבה גם את יתר הטבעות שיצר גופו בעת השכיבה. מימדיו היו גדולים במיוחד. משהו כמו 90-80 ס"מ אורכו, ועוביו כצינור של צול וחצי או שני צול.
יצאתי מנצח.
אני נושא עימי חוויה שמלווה אותי כל חיי, עד עצם היום מרעידה את גופי כשאני נזכר בה ממרחק של עשרות שנים.  הזהרו מנחשים, בעיקר בקיץ.

דוד אגמון