חברים כותבים גן חיים

מושב גן חיים בצעדיו הראשונים: 1936-1940  / דודי אגמון
מחבלי קליטה עד להתערות והעמקת השורשים
     
קווים מאפיינים 
מסיפורים של חברים בני גילי ממושבים אחרים, מסתבר לי היום, שהתיאור שלפניכם מתאים למרבית המושבים בארץ, לרבות מושבי "התיישבות האלף" - מושבים שעלו על הקרקע עפ"י החלטת הסוכנות היהודית מ- 1930 לישב 1000 משפחות של יהודים באזור השרון.
ביניהם: צופית, כפר הס, רישפון, גני עם, כפר בילו ועוד  שקדמו לגן חיים בהקמתם.

קשיי קיום
פרנסה היתה בקושי. הבתים היו בנויים בלוקים, אבל רובם לא גמורים. המתיישבים החדשים שקועים עמוק עד צוואר בחובות מעיקים הטורדים את בעלי המשקים, הורינו, ששנתם נודדת, ומתהפכים על משכבם בלילות מדאגות. מהיכן ייקחו כסף להמשך בניית המשק, כיצד ישיגו כסף לכיסוי החובות ההולכים ומצטברים לכדי סערה טרופה שעתידה חס וחלילה למוטטם. והבנקים כמו היום, גם אז. אלו הם מסימניהם המובהקים של קשיי קיום, שקבלו ביטויים בחיי היום יום. 

אל יהיה הדבר קל בעיניכם כשאומרים אין כסף. אלו מילים כפשוטן. מאיימות ומפחידות בחריפותן. אין כסף לקנות בגדים. אז האמהות למדו לתפור על מכונת תפירה, שנקנתה במשותף לשתיים או שלוש משפחות, קנו בד בהקפה - שיטה נפוצה ביותר באותם הימים -  ותפרו בגדים לבד. ל"בעלי הממון" מבין החברים - אלה שהייתה להם בינתיים עבודה קבועה ואם היה די ממנו, רכישת מכנסי "אתא" וחולצת טריקו וזוג סנדלים אחת לשנה, הייתה חגיגה.

המזון היה בסיסי ביותר. חצי ככר, עד שלשת רבעי ככר לחם למשפחה ליום, ורבע חבילה חמאה - מרגרינה עדיין לא הייתה ידועה ורפתות או בעלי חיים מניבי חלב הגיעו רק מאוחר יותר. ירקות- ממה שגדל בגינה. חלב פעם או פעמיים בשבוע, עם זה הסתדרנו. מקרר – לא חשמלי ,כי לא היה חשמל - אלא על קרח לא היה לנו. הפיתרון שהיה נפוץ "ארון אויר" (ביידיש של אז הוא נקרא " לוּפְט שָאפְקֶע"). ארון חצוב בקיר הבית, בדרך כלל במטבח אם הוא פנה לכיוון צפון, מבחוץ רשת כדי שיחדור אוויר קריר ולא יחדרו זבובים וחרקים אחרים, ואת המוצרים היו מחזיקים  "בארון האויר" בצלחות עם מים כדי להגביר את הקירור ובעיקר שהחמאה לא תימס.  

מים אמנם זרמו בבית, אבל כביסה נהגו אמהותינו לעשות בפָּיְילוֹת - אגן עשוי מפח מגולבן בדרך כלל בגובה של בין 20 ל- 30 ס"מ  ובקוטר משתנה בין 70 ס"מ עד 100 ס"מ שהיה עומד על מתקן כלשהו, בדרך כלל כיסא מעץ, או על לבנים. דוד כביסה, אף הוא עשוי מפח מגולבן, כשמתחתיו פרימוס (מכשיר כמעט הכרחי בכל בית, לצד מנורת נפט לתאורה) שימש להרתחת הכביסה. לסדרת ה"מוכרח להיות בכל בית", כמובן יש להוסיף את האמבטיה וקרש הכביסה לשפשוף  – כלים הכרחיים לניקוי בגדים מלוכלכים במיוחד. אם תרצו - תמונת העוני של פעם. והמעניין  שלא הרגשנו כך.
[53 שנים אחר כך, אני כבר גבר בשנות ה- 60 של חייו נסענו לטיול לסין. באזור גווילין הובילו אותנו לסיור בכפר סיני טיפוסי. תוך כדי שוטטות בכפר והצצה אל הבתים חזרתי בעיני רוחי 50 שנה לאחור. פגשתי שוב, אצל הסינים בכפר, את הפרימוס, את מנורת הנפט, את התרנגולות המסתובבות חופשיות בחצר, כביסה תלויה על  מתקן מאולתר, ממש כמו בבית הורי בהבדל "משמעותי" אחד. אצלם , "בית הכסא" היה עדיין מחוץ לבית, בחצר. אצלנו מלכתחילה הוא כבר היה בתוך הבית]

ילדים
אנחנו, הילדים ידענו מעט מהלבטים של המבוגרים. בדרך כלל חיינו בעולם של ילדים. הבטן משהתמלאה - (אז זה לא היה המבורגר וצ'יפס, אלא פרוסת לחם מרוחה בריבה מרקחת בית) הספיקה לתחושה של שובע לזמן קצוב. בגדים – לא היינו צריכים, כי רוב הזמן הלכנו יחפים, במכנסיים קצרים וגופיה - גם בנות - והיינו עסוקים יותר במשחקים שלנו - עולם של ילדים בתוך ההוויה המושבית ותנועת ההתיישבות בכללה ההולכת ונבנית.
 
משחקי ילדים
קלס (מתאים לכל חצר), חמש אבנים (מתאים לכל חצר, בית או מרפסת), הקפות (גרסה ישראלית לבייסבול האמריקאי) בעיקר ברחוב, ובמיוחד "על הקשה של ירמיהו" – שֶׂם של מקום, מושג, שהיה ידוע לכל ילדי גן חיים ואפילו לאורחים מבחוץ שהיו נוהגים לבקר. וגם חמור ארוך, קפיצה בחבל, בניית מכוניות מבוקסות כולל פנטזיה על נהיגה, בעיטות כדור לשער (אם היה בנמצא) והרבה פעמים במקום פנימית שנקרעה מילאנו את הכדור בסמרטוטים.
 
לומר שלא היינו מודעים לבעיות הכלכליות הקיומיות של ההורים, זה נכון ברמה עובדתית תיאורטית בלבד כי לוותה אותנו כל הזמן תחושת הצורך ליטול חלק במאמץ המשפחתי, כדי שניתן יהיה בסוף החודש לשלם לבנק את תשלומי החזר ההלוואות. זה אגב היה נושא מדובר ביותר בבית וגרם למתחים רבים, מרביתם, "לא באזני הילדים ". מוכנותנו להירתם בוקר וערב לכל עבודה – גם הקשות ביותר מביניהן כמו, סחיבת "בוקסות" (ארגזים) של ירקות  – מלפפונים, גזר, שעועית, אפונה, צנוניות, עגבניות, סוגי גידולים שתקופת גידולם קצרה ופירותיהם מיידיים -  וסידורם ליד הבית כשהן ממתינות לבוקר למשאית שתסיע אותן למחסן של תנובה בעיר הגדולה פתח תקוה, או לתל אביב,  היא אולי ההוכחה שעמוק עמוק בבטן, למרות היותנו ילדים קטנים, היינו חלק מן ההוויה המושבית שעשתה צעדיה הראשונים.
בין העבודות הקשות זכורה לי במיוחד ולא לטובה, עבודת העישוּבּ (ניקוש עשבי בר) והדילול - הוצאת זרעים מיותרים שגדלו לאחר הזריעה בכדי להותיר רווח ומקום מחיה לשתילים בודדים חזקים שיגדלו לירקות ראויים לשיווק.  
 
דוד אגמון